"זה חתרני ברמות."
"שנים עבדת קשה, אבל עכשיו זה המאני טיים."
"אנחנו מאמינים בספר הזה לטווח הארוך."
"יכול להיות שאני עדיין לא מבינה עד הסוף מה עשיתי."
נעים מאוד, אני כותבת. ואלה משפטים מחיי, לא מסרט.
ספרי הראשון ראה אור בהוצאה מסחרית גדולה ומוכרת בחנוכה האחרון. אפשר לראות אותו, אפילו די בהבלטה, על במות החדשים בצומת ספרים ובסטימצקי. בשנה הקרובה הוא יהיה מועמד לכל פרס ספרותי אפשרי בישראל, ואולי גם יזכה בכמה מהם. אולי 2018 היא השנה שלי, ואנו עדיין לא יודעים זאת. שנה זה לא מעט בדברי ימי התרבות והבידור בישראל. גם העולם הזה נע בקצב של שלוש הנקודות המרקדות בשרשורי התגובות בפייסבוק.
פרסמתי את הספר בשמי המלא. תמונתי מופיעה על דש הכריכה, צעירה ומחייכת, פוטוגנית מאוד.
כבר תפסתי עמוד כפול במדור התרבות של אחד העיתונים הגדולים בארץ. גם בפייסבוק תמצאו אותי, פעילה בקבוצות קוראים, מגיבה, שואלת וסוקרת, מביאה מדי פעם זווית שונה, ככותבת. זה מה שאני.
בחודשיים האחרונים ביקרתי בעשרות חנויות ספרים מבאר שבע ועד הקריות. אם אתם עובדים או לקוחות קבועים באחת, אולי נפגשנו. קיבלתי כמויות בלתי צפויות של אהבה בימים העמוסים הללו - גם ממוכרים ומנהלי חנויות שטרם קראו את הספר. רבים אמרו לי שזה חריג - ספר ביכורים של סופרת לא מוכרת, שנמכר בכמויות כאלו בלי שום הילולה תקשורתית שקדמה לכך. במילים אחרות, אני לא מהתעשייה, עוד לא מתתי, עוד לא זכיתי בפרס חשוב ועוד לא עצבנתי אף שר. אולי פשוט כתבתי משהו ששווה לקרוא.
בימים אלה אנשי ההוצאה, וגם אני, עמלים על קידום הספר בערוצים המקובלים - ראיונות, ביקורות, כאלה. בקרוב תכירו את פניי ואת הסיפור שלי, אבל לא כאן. כאן הוא המרחב בו אני יכולה להמשיך ולהיות אנונימית, כפי שהייתי עד עכשיו.
כאן אני רוצה לשתף אתכם, חובבי הספרים והסיפורים, בתשובה רבת הראשים והנפתלת לשאלה הקבועה, "איך זה להיות סופרת?"
כאן אחלוק איתכם את הרפתקאותיי עם הספר שכבר יצא, ואת חוויית הכתיבה של ספר ההמשך; את הספרים שאני קוראת, את מחשבותיי על "שוק הספרים" בישראל ועל כתיבה; ואולי, מדי פעם, אספר מעט גם על עצמי. אולי, מעט.
תודה לכל המצטרפים לניסוי הקטן הזה. אם בא לכם, תגיבו.
שלכם, כותבת.
"שנים עבדת קשה, אבל עכשיו זה המאני טיים."
"אנחנו מאמינים בספר הזה לטווח הארוך."
"יכול להיות שאני עדיין לא מבינה עד הסוף מה עשיתי."
נעים מאוד, אני כותבת. ואלה משפטים מחיי, לא מסרט.
ספרי הראשון ראה אור בהוצאה מסחרית גדולה ומוכרת בחנוכה האחרון. אפשר לראות אותו, אפילו די בהבלטה, על במות החדשים בצומת ספרים ובסטימצקי. בשנה הקרובה הוא יהיה מועמד לכל פרס ספרותי אפשרי בישראל, ואולי גם יזכה בכמה מהם. אולי 2018 היא השנה שלי, ואנו עדיין לא יודעים זאת. שנה זה לא מעט בדברי ימי התרבות והבידור בישראל. גם העולם הזה נע בקצב של שלוש הנקודות המרקדות בשרשורי התגובות בפייסבוק.
פרסמתי את הספר בשמי המלא. תמונתי מופיעה על דש הכריכה, צעירה ומחייכת, פוטוגנית מאוד.
כבר תפסתי עמוד כפול במדור התרבות של אחד העיתונים הגדולים בארץ. גם בפייסבוק תמצאו אותי, פעילה בקבוצות קוראים, מגיבה, שואלת וסוקרת, מביאה מדי פעם זווית שונה, ככותבת. זה מה שאני.
בחודשיים האחרונים ביקרתי בעשרות חנויות ספרים מבאר שבע ועד הקריות. אם אתם עובדים או לקוחות קבועים באחת, אולי נפגשנו. קיבלתי כמויות בלתי צפויות של אהבה בימים העמוסים הללו - גם ממוכרים ומנהלי חנויות שטרם קראו את הספר. רבים אמרו לי שזה חריג - ספר ביכורים של סופרת לא מוכרת, שנמכר בכמויות כאלו בלי שום הילולה תקשורתית שקדמה לכך. במילים אחרות, אני לא מהתעשייה, עוד לא מתתי, עוד לא זכיתי בפרס חשוב ועוד לא עצבנתי אף שר. אולי פשוט כתבתי משהו ששווה לקרוא.
בימים אלה אנשי ההוצאה, וגם אני, עמלים על קידום הספר בערוצים המקובלים - ראיונות, ביקורות, כאלה. בקרוב תכירו את פניי ואת הסיפור שלי, אבל לא כאן. כאן הוא המרחב בו אני יכולה להמשיך ולהיות אנונימית, כפי שהייתי עד עכשיו.
כאן אני רוצה לשתף אתכם, חובבי הספרים והסיפורים, בתשובה רבת הראשים והנפתלת לשאלה הקבועה, "איך זה להיות סופרת?"
כאן אחלוק איתכם את הרפתקאותיי עם הספר שכבר יצא, ואת חוויית הכתיבה של ספר ההמשך; את הספרים שאני קוראת, את מחשבותיי על "שוק הספרים" בישראל ועל כתיבה; ואולי, מדי פעם, אספר מעט גם על עצמי. אולי, מעט.
תודה לכל המצטרפים לניסוי הקטן הזה. אם בא לכם, תגיבו.
שלכם, כותבת.
