ליגת הפייסבוק

בפייסבוק מדברים גם על ספרים, והרבה. 

מי שחשב שבישראל 2018 כבר לא קוראים ספרים, מוזמן לחפש את קבוצת "מועדון קריאה לאוהבי ספרים" שמונה כ-30,000 חברים, ואת חברתה "עולם הספרים" שמונה "רק" 17,000 חברים. יותר ממאה לייקים ותגובות לפוסט שם הם עניין שבשגרה. יש עוד כמה קבוצות, בנות אלפי חברים, שגם אליהן נאספים משתמשים לקרוא ולפרסם סקירות על ספרים, לדון בשאלות כלליות אודות הרגלי קריאה, ובחלקן גם להיחשף לפרסומים אודות ספרים חדשים.

שנים רבות הזנחתי את פרופיל הפייסבוק שלי. לא רציתי לשתף את כל מעגל "חבריי" בחיי הפרטיים ובהגיגיי, והנחתי שגם הם לא רוצים לשמוע. כפועל יוצא, לא טרחתי לרכוש הרבה חברים, נמנעתי כליל מלהגיב בכל צורה שהיא לפוסטים של אחרים, ובגדול השתמשתי בפרופיל שלי בעיקר כדי לנהל את הדף של מקום עבודתי.

יציאת הספר הביאה לקצה את הפרישות המתוקה הזו. אף שסופרים רבים אינם פעילים בפייסבוק כלל, הרגשתי שככותבת לא מוכרת זו פריבילגיה שאין לי. יצרתי "אירוע חיים" בו הכרזתי על צאת הספר, וזכיתי לתגובות חמות מ"חברים" של נימוס, כאלה שלא חשבתי שאהיה עמם בקשר שוב. תמונת הפרופיל שלי היא זו המופיעה על דש הכריכה, ותמונת הנושא היא פריסה יפהפייה של הכריכה בשלמותה. שיתפתי ועודי משתפת כל דבר שעסק בספר, ועם כל שיתוף כזה אני חושבת, "בטח לכולם כבר נמאס לשמוע על זה". מה שכן, חשבתי שבקבוצות הקוראים הענקיות תהיה תהודה רבה לנוכחות שלי, לאור העובדה שהספר הוא רומן חוצה ז'אנרים שיצא בהוצאה גדולה. 

בפועל, המצב שונה. בקבוצות הקוראים הגדולות בפייסבוק, מרכז הכובד של השיח - בסקירות, בהמלצות ובפרסום - הוא ספרים בעלי ז'אנר מוגדר מאוד, בעיקר הרומן הרומנטי. נחשפתי שם למספר עצום של כותרים שמעולם לא שמעתי עליהם ועל מחבריהם (ובעיקר מחברותיהם), חלקם הגדול בהוצאות עצמיות, ושיש להם קהל קוראים (ובעיקר קוראות) שמצפה להם, חוקר אודות ספרי המשך ומפרגן למחברות בהתלהבות רבה. כמובן, גם לספרים הפופולריים ברשתות החנויות יש שם נוכחות, אולם לא בכמות שציפיתי. מן הסתם, טעמם של המשתמשים הפעילים ביותר הוא זה המכתיב את ההמלצות, וטעם זה אינו בהכרח מושפע מההיצע בחנויות ובהוצאות הגדולות. אין ספק שזה עשוי לאכזב מי שעמל שנים והצליח לבסוף להגשים מה שנדמה כחלומו של כל כותב. 

שוב ושוב אני משננת לעצמי שזו לא אותה ליגה, ושאיני מתחרה באמניות הרומן הרומנטי הדיגיטלי שמשחררות ספר כל כמה חודשים. ועדיין, משהו בכל זאת צורב: איך, מבין כל האנשים שכבר קנו וקראו את הספר שלי, איש לא ממליץ עליו כאן? כיצד ייתכן שהוא טוב מספיק בשביל ההוצאה הגדולה בארץ, בשביל העשירייה הפותחת של צומת ספרים ואפילו בשביל רשימת רבי המכר, אבל לא בשביל הסוקרים והמגיבים? האם שנים של עבודה לא עומדות, בעצם, במבחן הקהל? האם זהו באמת "הקהל"? ואם לא, היכן הוא? 

אם לכם יש רעיון היכן הוא, כתבו ותעודדו את רוחי. 

 שלכם, כותבת. 

מיהו סופר?

בילדותי האמנתי שסופר הוא מקצוע: כבאי, רופא, מהנדס, סופר. אבל לא מעט פנים יש לכינוי החמקמק הזה, שאני עצמי לא מחבבת במיוחד. 

מה הופך אדם לסופר - חוזה ראשון, ספר ראשון בחנויות, פרס משמעותי, השאיפה או היכולת להתפרנס בלעדית מהכתיבה? ואולי בכלל עצם הכתיבה וההתכוונות לפרסם יצירה? היכן עובר הגבול בין תחביב למקצוע?

מלבד הכתיבה, יש לי (עוד) מקצוע חופשי ומכובד שרכשתי בעמל רב. אין בו תשוקה רבה, ולכן הוא מתקיים עבורי בחלק מוגבל של היום, במנותק מליבת היישות שלי, המדמיינת והיוצרת. 

פרסום הספר מעורר מחשבות על שינוי כיוון למשהו יצירתי יותר, שלפחות יעורר השראה ליצירות נוספות. ההשראה לספרי שהתפרסם זה עתה נוצרה בתקופה שטרם המקצוע המכובד והלימודים המפרכים שהובילו אליו. יש אמנם ספר המשך בדרך, אבל מה אכתוב אחרי שאסיים אותו?

מצד אחד, נקשרתי כל-כך לדמויות שיצרתי עד שאיני רוצה לדמיין עולם בו אף אחת מהן אינה קיימת עוד. מצד שני, איני רוצה להיות כמו הסופרים שכותבים את אותו סיפור שוב ושוב, ורק שמות הדמויות שונים. לא מעט סופרים בעלי שם עושים זאת, ממאיר שלו ועד פול אוסטר. אפשר לטעון, ובצדק, שהם כותבים על העולם אותו הם חשים שביכולתם לתאר בצורה אמינה, ושגם לעולם הזה יש גבולות. מצד שני, סופר בלי דמיון? בלי תעוזה? בלי יכולת לתאר דברים שמעולם לא התנסה בהם? זה רעיון שקשה לקבל. 

ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שהוצאות ספרים הן קודם כל עסקים - מטרתן היא למכור את מוצריהן, והמוצרים שהן מציעות למכירה הם ספרים. עצוב, אולי אפילו קצת מגונה, לחשוב על ספרים כמוצרים. הרי הורגלנו שספרות היא אמנות. האם אפשר להמשיך וליצור אמנות על בסיס העתקה, ללא דמיון חדש? האם העתקה היא גם אומנות? האם מחברו של ספר אחד טוב הוא בהכרח סופר טוב?

בעיניי, סופר מעניין הוא זה שבכל ספר מחדש מצליח להיות שלושה אמנים שהם אחד: אמן השפה, אמן הסיפור ואמן הדמיון. מכירים כאלה? ספרו גם לי. 

שלכם, כותבת. 

מדוע אני "כותבת"

"זה חתרני ברמות."
"שנים עבדת קשה, אבל עכשיו זה המאני טיים."
"אנחנו מאמינים בספר הזה לטווח הארוך."
"יכול להיות שאני עדיין לא מבינה עד הסוף מה עשיתי."

נעים מאוד, אני כותבת. ואלה משפטים מחיי, לא מסרט.

ספרי הראשון ראה אור בהוצאה מסחרית גדולה ומוכרת בחנוכה האחרון. אפשר לראות אותו, אפילו די בהבלטה, על במות החדשים בצומת ספרים ובסטימצקי. בשנה הקרובה הוא יהיה מועמד לכל פרס ספרותי אפשרי בישראל, ואולי גם יזכה בכמה מהם. אולי 2018 היא השנה שלי, ואנו עדיין לא יודעים זאת. שנה זה לא מעט בדברי ימי התרבות והבידור בישראל. גם העולם הזה נע בקצב של שלוש הנקודות המרקדות בשרשורי התגובות בפייסבוק.

פרסמתי את הספר בשמי המלא. תמונתי מופיעה על דש הכריכה, צעירה ומחייכת, פוטוגנית מאוד.

כבר תפסתי עמוד כפול במדור התרבות של אחד העיתונים הגדולים בארץ. גם בפייסבוק תמצאו אותי, פעילה בקבוצות קוראים, מגיבה, שואלת וסוקרת, מביאה מדי פעם זווית שונה, ככותבת. זה מה שאני.

בחודשיים האחרונים ביקרתי בעשרות חנויות ספרים מבאר שבע ועד הקריות. אם אתם עובדים או לקוחות קבועים באחת, אולי נפגשנו. קיבלתי כמויות בלתי צפויות של אהבה בימים העמוסים הללו - גם ממוכרים ומנהלי חנויות שטרם קראו את הספר. רבים אמרו לי שזה חריג - ספר ביכורים של סופרת לא מוכרת, שנמכר בכמויות כאלו בלי שום הילולה תקשורתית שקדמה לכך. במילים אחרות, אני לא מהתעשייה, עוד לא מתתי, עוד לא זכיתי בפרס חשוב ועוד לא עצבנתי אף שר. אולי פשוט כתבתי משהו ששווה לקרוא.

בימים אלה אנשי ההוצאה, וגם אני, עמלים על קידום הספר בערוצים המקובלים - ראיונות, ביקורות, כאלה. בקרוב תכירו את פניי ואת הסיפור שלי, אבל לא כאן. כאן הוא המרחב בו אני יכולה להמשיך ולהיות אנונימית, כפי שהייתי עד עכשיו.

כאן אני רוצה לשתף אתכם, חובבי הספרים והסיפורים, בתשובה רבת הראשים והנפתלת לשאלה הקבועה, "איך זה להיות סופרת?"

כאן אחלוק איתכם את הרפתקאותיי עם הספר שכבר יצא, ואת חוויית הכתיבה של ספר ההמשך; את הספרים שאני קוראת, את מחשבותיי על "שוק הספרים" בישראל ועל כתיבה; ואולי, מדי פעם, אספר מעט גם על עצמי. אולי, מעט.

תודה לכל המצטרפים לניסוי הקטן הזה. אם בא לכם, תגיבו.
שלכם, כותבת.